הדרך אל האושר
העיסוק של המין האנושי במציאת הדרך אל האושר הוא עתיק יומין. לאורך השנים ניסו מיטב המוחות במזרח ובמערב, הוגים ואנשי דת, פסיכולוגים ומשוררים, להגדיר מהו האושר ולהבין כיצד לממשו. אך בעוד שבעבר העיסוק באושר התקיים בשולי החברה, עם השנים הוא החל לתפוס מקום מרכזי בשיח של כלל החברה האנושית. דוגמא יפה לכך היא הצהרת העצמאות האמריקאית מהמאה ה-18, שמגדירה בסך הכול שלוש זכויות בסיסיות של האדם. אחת מהן הינה הזכות ל ״רדיפה אחרי האושר״.
ההיסטוריון פרופ׳ יובל נח הררי מתייחס לסוגיה בספרו ״ההיסטוריה של המחר״. לדבריו, עברנו מהזכות לרדוף אחרי האושר ל ״זכות בסיסית להיות מאושרים״. לשיטתו, אחד הפרויקטים המרכזיים על סדר יומה של האנושות כיום, הוא למצוא את המפתח להגשמת האושר בחיינו. המומחים טוענים שלא מדובר במותרות, וכי מי שמאושר יותר לא רק נהנה יותר מהחיים, אלא גם בריא ופרודוקטיבי יותר.
בהתאם לכך, התפתחה ״תעשיית האושר״. במסגרתה, אנו מוצפים מכל עבר בהצעות מפתות, המבטיחות לחשוף בפנינו את סוד הקסם. חלק ניכר מוצע על ידי שרלטנים וטרמפיסטים שזיהו את צו האופנה. עם זאת, חלקן רציניות ומבוססות על מחקר מדעי מעמיק, ואחרות על ניסיון תבוני מצטבר.
להמחשת התופעה - בתחילת 2018 נפתח באוניברסיטת ייל קורס בנושא אושר. תוך 10 ימים נרשמו אליו כרבע מכלל התלמידים לתואר ראשון, מה שהפך אותו לקורס הפופולרי ביותר בתולדות המוסד הוותיק. גם ארץ הקודש לא נשארה מאחור, ולראיה הוכרז לאחרונה יום מיוחד בתור ״יום האושר הישראלי״, בו נשאו דברים שני הדוברים הרציניים פרופ׳ יורם יובל וד״ר חיים שפירא.
ניתן לומר שההתעניינות באושר והשאיפה להשיגו בכל מחיר הפכה לאובססיה של ממש.
זה הזמן לעצור ולשאול שאלות מהותיות כמו:
מהו אושר? והאם חייבים לממשו?
האם עלינו לרדוף אחרי האושר?
מה קורה לנו במרדף אחריו?
מה הם המוקשים בדרך?
מי מרוויח מהמרדף ודואג לתדלק אותו?
דון דרייפר מתוך ״מד מן״
האושר על פי דון דרייפר
נתחיל מעולם הפרסום, היכול לספק לנו הבנות משמעותיות בנוגע למרדף אחר האושר, וכן תמרורי אזהרה חשובים בדרך אליו. למה דווקא מכאן? ובכן, הפרסומאי משקיע מאמץ רב בזיהוי המנגנונים הנפשיים המשפיעים על קבלת ההחלטות שלנו. דרך פריטה על נימי נפשנו, הוא מצליח למלא אחר מטרתו: למכור. ומסתבר שלאושר יש תפקיד חשוב בכך.
איעזר בדוגמא מייצגת - דמותו הבדיונית של הפרסומאי הכריזמטי דון דרייפר מסדרת הטלוויזיה ״מד מן״. מדובר בסדרה מצליחה העוקבת אחר עולם הפרסום האמריקאי בתקופת שנות השישים. דון עובד כמנהל קריאטייב בסוכנות פרסום ומוביל קמפיינים של חברות רבות. חלק מרכזי בעבודתו הוא מכירת הקמפיינים שהסוכנות מייצרת לנציגי החברות.
אציג שתי דוגמאות, בהן דון מתייחס לאושר, הלוכדות צדדים שונים וחשובים של המושג. בדוגמא הראשונה, וכנראה שלא במקרה בפרק הראשון של הסדרה כולה, דון מציג לנציגי חברת הטבק של המשרד מהי ההגדרה שלו לאושר, ״פרסום מבוסס על דבר אחד... אושר. ואתם יודעים מה זה אושר? אושר הוא הריח של מכונית חדשה. הוא חופש מפחד. הוא שלט חוצות בצדי הדרך שצועק שמה שזה לא יהיה שאתה עושה, זה בסדר. אתה בסדר״.
כלומר, אושר מגיע מקבלת אישור– להיות מאושר. ההסבר שלו נשמע אפילו יותר טוב בעברית. יש לכך גם סימוכין בתנ״ך, כאשר כבר בספר בראשית מופיעה המילה אושר בהקשר של אישור. אנו חווים אושר כאשר אנו מרגישים שיש אישור למעשים שלנו. שיש אישור לגבי מי ומה שאנחנו. נטולי ספקות. האמנות של הפרסומאי היא, לגרום לנו להאמין שהמוצר שנקנה יעניק לנו את התחושה הזו. ומסתבר שהצמדת האושר לרכישה מוכרת מצוין. האם ההבטחה של הפרסומאי אכן מתקיימת?
הדוגמא הבאה מגיעה בשלב מתקדם בסדרה. דון מנסה לשכנע חברה ענקית לעזוב את המתחרים ולשכור את שירותיו. נציג החברה אומר לו שהם שולטים במחצית מנתח השוק, ושהוא מאושר עם סוכנות הפרסום הנוכחית. דון עונה ״אתה מאושר כי אתה מצליח עכשיו. אבל מה זה אושר? אושר זה רגע לפני שאתה זקוק לעוד אושר. אני לא אסתפק בחמישים אחוז משום דבר, אני רוצה מאה אחוז מכל דבר. אתה מאושר עם הסוכנות שלך? אתה לא מאושר משום דבר. אתה לא רוצה את הרוב, אתה רוצה את הכל. ואני לא אעצור עד שתקבל את זה״.
כאן דון מציג בפנינו את חוסר הסיפוק הצפוי לנו במרדף. הדורסנות שעולה מהדברים שלו היא חלק משמעותי מהמסר. אף פעם לא עוצרים, תמיד רוצים עוד. התשובה הזו חושפת את האמת על האושר שדון מוכר. ועל כך נרחיב.
עד העונג הבא
סרטון העכברים המובא כאן ממחיש בצורה יפהפייה את הסכנה הטמונה במרדף אחרי האושר:
הסרטון הזה מזהיר אותנו מפני סוג האושר שמציעים לנו רבים מהמפרסמים. הוא חולף במהרה, ומותיר אותנו אומללים.
לאחר שהבנו זאת, נתעמק במושג האושר ובהיבטיו השונים. ננסה להבין כיצד, והאם בכלל אפשרי, להמשיך ולחפש את הדרך אל האושר, אך לחמוק מגורל דומה לזה של העכברים שבסרטון.
שלושת סוגי האושר
נתחיל מלהגדיר למה מתכוונים כשמדברים על אושר. אציג כאן את גישתו של מרטין סליגמן, הנחשב לאבי הפסיכולוגיה החיובית (ענף בפסיכולוגיה המתמקד בחוזקות האדם ובשגשוגו). סליגמן עושה סדר ומחלק את האושר לשלושה סוגים: הנאה, זרימה ומשמעות.
הנאה - מקסום הנאות החיים ורגשות חיוביים.
זוהי ככל הנראה התחושה שרבים מאתנו מדמיינים למשמע המילה אושר. היא מתחברת לתחושה של אופוריה. מחקרים מראים כי אושר מסוג זה הינו תורשתי ומחציתו מוסבר על ידי גנטיקה. כלומר, לא ניתן להשפיע עליו יותר מדי. בנוסף, אנו מפתחים במהרה סבילות כלפי הנאות. הדוגמה הקלאסית לכך מופיעה כמעט בכל ארוחה – הביס הראשון שניקח מהמנה האהובה עלינו יגרום להנאה עצומה! בביס השמיני כבר לא נבין על מה הייתה כל המהומה... וכך גם בהנאות אחרות. כפי שניתן לראות היטב גם בסרטון העכברים. יעקב בורק, סופר ואיש עסקים ישראלי שעוד נחזור אליו בהמשך, מכנה תופעה זו בשם ״שחיקה הדוניסטית״.
זרימה (Flow) - מתאפיינת בכך שאנו נמצאים בפעילות ובמהלכה הזמן כאילו עוצר.
ניתן להתייחס לזרימה גם כאל נוכחות מלאה בתוך הרגע, התמזגות מוחלטת עם הפעילות. היא נפוצה בזמן משחקים ובספורט, אבל לא רק. זרימה קשורה למושג ״מושקעות״ (Engagement).
סוג זה של אושר מתכתב עם חוכמה מזרחית עתיקה, המדברת על נוכחות ברגע. נראה שהמדע מצליח למצוא לה גם סימוכין מחקריים. כך למשל, פורסם במגזין "Science" היוקרתי מחקר בשנת 2010 (של החוקרים מתיו וקילינגסוורת׳), שמצא כי מי שמוחו ״שוטט״ במהלך שגרת יומו היה פחות מאושר ממי שהיה מרוכז ב ״כאן והעכשיו״ במהלך פעילותו היומיומית.
משמעות - רתימת משאבינו לטובת מטרה הגדולה מאתנו.
סליגמן מקשר סוג אושר זה לנדיבות.
בהקשר זה, ראוי להזכיר את ד״ר ויקטור פרנקל, פסיכולוג ניצול שואה. חוויותיו של פרנקל במחנה הריכוז, אותן העלה על הכתב בספרו ״האדם מחפש משמעות״, הביאוהו למסקנה כי מציאת משמעות הינה הטעם לחייו של האדם. בלעדיה, הוא לא יצליח לשרוד בתנאים קשים.
לדברי סליגמן, הסיפוק שאנו שואבים מהחיים מורכב משלושת סוגי האושר, והוא מדרג אותם כך: המשמעות הכי דומיננטית, אחריה הזרימה ולבסוף ההנאה. לטענתו, ההנאה מצליחה להשפיע זמנית על הסיפוק מהחיים, רק לאחר שמילאנו אחר שני סוגי האושר האחרים.
״אושר״, סרטו של סטיב קוטס משנת 2017
האני החווה והאני הזוכר
נקודת מבט נוספת מספק לנו פרופ׳ דניאל כהנמן, פסיכולוג וזוכה פרס נובל בכלכלה, שחקר בין היתר את נושא האושר. כהנמן מתאר שני מצבי תודעה שונים, שתי ישויות נפרדות, אותן הוא מכנה ״האני החווה״ והאני הזוכר״. לכל אחת מהישויות הללו מנגנונים שונים וסוגים שונים של אושר. עבור האני החווה, החיים הם סדרה מתמשכת של רגעים וחוויות המגיעים בזה אחר זה, המתפוגגים רגע לאחר התרחשותם. עבור האני הזוכר, החיים הם אוסף הסיפורים שעברו עליו. הקשר בין הסיפורים שהאני הזוכר מספר לעצמו, לבין החוויות שעבר בפועל, מורכב מאוד. האני החווה מושפע מאוד מהזמן כיוון שחווה כל רגע ורגע, ואילו האני הזוכר נוטה לשכוח תקופות שלמות. האני החווה חד פעמי ומוגבל, ואילו האני הזוכר נתון כל הזמן להשפעות, שינויים ולמשמעויות חדשות, ויכול לחזור לתודעת האדם מספר פעמים בלתי מוגבל.
כך למשל, מצא כהנמן במחקריו כי סופה של חוויה מטה את הזיכרון שלנו ממנה. בניסוי שערך, נתבקשו הנבדקים לטבול את ידיהם במים מאוד קרים פעמיים. שתי הפעמים היו שונות זו מזו, מבלי שהנבדקים היו ערים לכך. טבילה אחת נמשכהדקה אחת בדיוק. טבילה שניה נמשכה דקה וחצי, אבל בחצי הדקה האחרונה המים היו פחות קרים, כלומר מידת חוסר הנעימות הוקטנה. בתום הניסוי, רוב הנבדקים השיבו כי הטבילה בה טמפרטורת המים עלתה מעט הייתה נעימה להם יותר. הם אף השיבו כי מבין השתיים היו מעדיפים לחזור עליה. כלומר, למרות שבאפשרות השנייה היד שלהם שהתה יותר זמן במצב לא נעים, הם עדיין העדיפו אותה. סוף טוב הכל טוב. האני החווה והאני הזוכר מגיעים למסקנות שונות.
את הסיבה לפער בין החיים שהתרחשו בפועל לבין האופן בו אנו זוכרים אותם, מכנה כהנמן ״אשליית המיקוד״. החיים מורכבים מהמון פרטים, ואנו מתמקדים רק בחלק מהם. המיקוד הזה מנפח את החשיבות של פרטים מסוימים, ומקטין את זו של אחרים. כך הסיפור שאנו מספרים צובע את המציאות, כמו בדוגמא של ניסוי המים הקרים.
ובחזרה לאושר. מבחינת האני החווה, האושר הוא רגע נעים שקורה עכשיו. מבחינת האני הזוכר, האושר נובע מהישגים שאנו גאים בהם, והוא מתואר במונחים של סיפוק ושביעות רצון מהחיים. כהנמן אינו מכריע איזה מהם חשוב יותר. ואולי אין צורך בהכרעה כזו, משום ששני ה״אני״ משלימים זה את זה.
מחקרים מראים
האובססיה לאושר הובילה למחקר רב ולהבנות חשובות בתחום מימוש האושר. לא אנסה לספק את כולן, אך אציג כמה מהחשובות שבהן.
מחקר אורך מעמיק שנערך בהרווארד, עקב אחר מאות אנשים במשך 75 שנה (שזה המון זמן במונחים של מחקר!), ובחן את הקשר בין מדדים רבים בחייהם של הנבדקים לבין מידת האושר עליה דיווחו. על סמך ממצאיו, הסיקו החוקרים כי הסוד לחיים מאושרים ובריאים הוא מערכות יחסים טובות, במסגרתן אנו סומכים על האחר שיהיה שם עבורנו. הם מצאו גם את הקשר ההפוך, כלומר, מי שחווה עצמו כמבודד מהחברה יותר מכפי שהיה רוצה להיות, סופו להיות פחות מאושר ופחות בריא.
תשובה אחרת מגיעה מפסיכולוג בשם טוד ב. קאשדן, במאמרו ״מה עושים האנשים המאושרים?״ שפורסם במקור בכתב העת “Psychology Today”. קאשדן סקר מחקרים שהתמקדו באנשים מאושרים במיוחד, וניסה ללמוד מההרגלים שלהם על הדרך אל האושר. במאמרו הוא כותב: ״נראה שלאנשים מאושרים יש מגוון רחב של הרגלים המנוגדים לאינטואיציה״ כאלו הגורמים ״להרגיש אי ודאות, אי נוחות ואף מעט אשמה״. הוא מציין בין היתר את היציאה מאיזור הנוחות, היכולת לחגוג את הצלחותיהם של אחרים (ובמלים אחרות, לפרגן) וכן את היכולת לחוות רגשות שליליים כמשמעותיים בהשגת האושר.
יעקב בורק מונה 10 כללים לאושר במאמרו המצוין ״אושר: גזור ושמור״ באתר אלכסון. אחד מהם הינו להשקיע בחוויות ולא בנכסים. על פי כהנמן, הדבר נובע מכך שרוב הזמן אנו עסוקים בלחיות. אנו מקדישים את מירב המחשבה לחוויות העוברות עלינו בזמן התרחשותן, וכך הן משפיעות יותר על הרגשתנו. כלל נוסף שבורק מציין הינו לא לרדוף אחרי האושר כשלעצמו. נראה שקיימת הסכמה רחבה לגבי הכלל הזה. כשאנו מציבים את האושר כמטרה, אנו מקטינים משמעותית את סיכויינו להגיע אליו. כשהוא נהפך לאובססיה, אנו נכנסים לתוך לולאה המותירה אותנו מתוסכלים. כמאמר המקורות ״מרחיקו מקרבו ומקרבו מרחיקו״. הבנה זו עולה בקנה אחד עם התורות המזרחיות, הרואות בעצם ההשתוקקות כמקור הסבל. להשתחרר מהמרדף הוא מה שיביא אותנו לתחושת שלווה.
אפשר להתבלבל
לאחר סקירה של רעיונות מרכזיים בחקר האושר, ניתן להבחין כי קיים בלבול מושגי מסוים, אפילו בקרב החוקרים. התחושה העולה בנו מתענוגות והנאות החיים ומרגשות חיוביים מקוטלגת כסוג אחד של אושר. זה שסליגמן קורא לו הנאה, וכהנמן מייחס אותו ל״אני החווה״. פעמים רבות מתייחסים אליו כחולף וכבעל ערך נחות.
מן העבר השני, קיים סוג של אושר המקושר להישגים, לזרימה ולמציאת משמעות בחיינו. החוקרים נוטים לקרוא לו גם בשמות אחרים כמו סיפוק, רווחה או שביעות רצון מהחיים. סליגמן מייחס לו חשיבות רבה יותר, וכהנמן מקשר אותו ל״אני הזוכר״.
חשוב להכיר בשונות זו בין שני סוגי האושר. הבנה זו תוכל לסייע לנו בעת קבלת החלטות במהלך חיינו.
צידה לדרך
לסיכומו של עניין, כמה תובנות חשובות לגבי האושר. ראשית, המושג עצמו עלול להטעות. לחוות אושר אינו בהכרח מה שאנו מדמיינים. חשוב להבין מהו הדבר הזה שאנו כה שואפים אליו. האושר הנובע מתענוגות החיים ומרכוש הוא חשוב, אבל רחוק מלהיות העיקר. הציפיה לחיות באופוריה מתמשכת אינה ריאלית.
שנית, הניסיון לרדוף אחריו ולהשיגו בכל מחיר, נידון לכישלון. האושר הוא פועל יוצא של דברים אחרים.
שלישית, ניתן לומר שחלק ניכר מתחושת האושר מושג מתוך החוויה אליה מתייחס דון דרייפר, חוויות האישור שאנחנו בכיוון הנכון. ניתן לקבל אישורים קטנים בעלי אופי חולף, כמו ביס מקרם ברולה או בילוי בים, וניתן לקבל אישורים גדולים ומתמשכים, כמו נתינה או מימוש עצמי.
ואולי החשוב מכולם - נדרש מאמץ משמעותי לחוות אושר. לא מדובר במקום שמגיעים אליו, אלא בדרך שניתן ללכת בה אבל חייבים להמשיך כל הזמן ללכת וללכת. בנייה ותחזוקה של מערכות יחסים, יציאה מאזור הנוחות וחיים של משמעות, כל אלו פעולות מתמשכות ומפותלות הדורשות את מיטב מאמצינו ולעולם אינן נגמרות.
ואולי טוב שכך.